| גבית אגרה בכתובת שאין טלויזיה |
נושא התלונה: |
| אזור תל אביב |
אזור: |
תיאור הבעיה:
שלום רב,
מצ"ב מכתב שנשלח למחלקת הגבייה ברשות השידור.
לטיפולכם אודה,
לאה אביץ-זינגר
- מבלי לפגוע בזכויות - 22.8.2010
עבור: 1. רשות השידור
אגף הגבייה
המסגר 9, תל-אביב 67776
2. לשכת הדוברות – לינדה בר
בית רשות השידור
רח' יפו 161, ירושלים 91280
ת.ד. 28080
3. ויקטור גרייבסקי, הממונה על קבילות הציבור
רשות השידור
רח' יפו 97, בניין כלל
ת.ד 28080, ירושלים
מיקוד 91280
א.ג.נ,
הנדון: ביטול קנסות מיידי
1. שמי לאה אביץ זינגר והנני תושבת חולון. עד לפני מספר חודשים התגוררתי ברחוב מקווה ישראל 32 (דירה 26) בחולון. מאז ומעולם שילמתי את אגרת הטלוויזיה – שכן, בדירתי ברחוב מקווה ישראל יש מקלט טלוויזיה.
2. לפני מספר חודשים, העתקתי את כתובת מגורי לרחוב החרצית 22 (דירה 35) בחולון. הנני מתגוררת בכתובת זו עם בן זוגי בשנים האחרונות. בדירה זו אין כלל מקלט טלוויזיה ואין שירותי טלוויזיה בכבלים ו/או לווין.
3. נכון להיום, בני מתגורר באופן זמני בדירה שבמקוה ישראל 32.
4. במשלוח אגרת הטלוויזיה לשנת 2010 נפלה טעות, שכן טופס התשלום נשלח לכתובתי שברחוב החרצית. טופס התשלום גם מתייחס לדירה ברחוב החרצית. הטעות חזרה מצדכם מספר פעמים, ובינתיים החיוב (השגוי כשלעצמו) צבר קנסות. בנקודה זו ברצוני לציין כי לאחר נסיון כושל לפתור עניין זה טלפונית, ביום ה- 2.6.2010 שלחתי מכתב רשום המתריע בפניכם על טעות זו.
ראו צילום נכון של מכתבי מיום ה- 2.6.2010, מסומן כ"נספח 1".
5. מהמכתב משתמע באופן חד-משמעי, אינני מבקשת להתחמק מתשלום האגרה בדירה שבה מצויים מקלטי הטלוויזיה, לכן הכנסתי את סעיף 3 :
"לפיכך, אבקשכם לבטל את אגרת הטלויזיה המיועדת לרחוב החרצית 22 ולשלוח את אגרת הטלויזיה לכתובתי הקודמת (בה יש מקלט טלויזיה) לרחוב מקוה ישראל 32, חולון".
[כך – במקור]
6. ביום ה- 9.6.2010 קיבלתי שיחת טלפון מנציגה העונה לשם גלית, שהציגה עצמה כעובדת מחלקת הגבייה. גלית טענה כי לא ניתן לתקן את ה"טעות" וכי "לא יכול להיות שאין ברשותנו מקלט טלוויזיה".
7. משיחתי עם גלית הרגשתי כאחרון-העבריינים, המנסה להתחמק מתשלום אגרה – המוטלת עליו על-פי חוק. בנקודה זו – על-אף שנטל ההוכחה הוא עליכם, וכפי שהראיתי לעיל ואראה להלן, נטל זה לא הורם – אבהיר כי אין זה מכבודי, או מכבודו של בן זוגי, לנהוג באופן עליו רמזתם. איננו רמאים.
8. גלית לא הסתפקה בכך, ואף המשיכה לדבר בגסות רוח, כאשר את סוף השיחה הכתיבה באופן חד-צדדי – בעודה מנתקת את השיחה באופן פתאומי. כמו כן, אציין שגלית טענה כי תרשום פרוטוקול – אך לא הסכימה לשלוח לי העתק. אתייחס לכך בהמשך.
9. בחודש יולי קיבלתי דרישת תשלום שני לשנת 2010. לכן, ביום ה- 27.7.2010 בשעה 09:00 בבוקר התקשרתי למספר הטלפון שהופיע על גפי טופס התשלום (*6662).
10. לאחר המתנה קצרה ענתה לי נציגה העונה לשם יעל, שהסבירה לי כי הגעתי למשרד אזורי. יעל הואילה בטובה להעביר אותי לסניף תל-אביב. בסניף תל-אביב, לדאבוני, לא היה כל מענה.
11. כעבור כ- 20 דקות התקשרתי שוב ודיברתי עם נציג בשם ויסאם. הנציג, שהיה קשוב לבעייתי, טען שישלח בקשה לסעיף תל-אביב ותוך ימים ספורים ייצרו איתי קשר. מאז אני ממתינה לשיחת הטלפון, שכאמור – לא הגיעה.
12. טרם התייחסותי לטענות העובדתיות, כמו גם לטענות המשפטיות שבאמתחתי, אפתח את דברי בטענה "תרבותית": אין זה הולם לדבר בבוז ובגסות רוח. קל וחומר בשיחת טלפון בין שני זרים, בעוד בעל השפה הבוטה מתיימר "לייצג" רשות מנהלית מכובדת במדינה מתוקנת.
13. מחיפוש קצרצר באינטרנט, ניתן למצוא תלונות רבות של תושבים, שלצערם אינם נמנים עם חובבי תוכניות הריאליטי, ובוחרים לנצל את זמנם החופשי בפעילויות אחרות, שאינן כוללות צפייה בטלוויזיה.
14. כך, לדוגמה, בתאריך 24.12.2009 פורסמה ב"mynet" כתבה שסיקרה את מסכת הייסורים שנאלץ לעבור תושב קריית עקרון – הכול בגלל שאין ברשותו מקלט טלוויזיה. רשות השידור הפעילה כנגד התושב מכבש לחצים שכלל עורך דין ואף התריעה על עיקול. לאחר התערבות מערכת Ynet, רשות השידור לקחה אחריות והתנצלה:
"ברצוננו להתנצל בפני יפרח, על שנאלץ לפנות לגורמי חוץ על מנת לקבל תגובה לפניותיו [...] בהתאם להצהרתו, בוטל החוב, ועודכן שהוא אינו מחזיק במקלט טלוויזיה".
(איתמר פליישמן "אין טלוויזיה, יש אגרה" (24.12.2009))
15. החובה לשלם אגרת טלוויזיה מעוגנת בסעיף 28א לחוק רשות השידור, התשכ"ה-1965 (להלן: "חוק רשות השידור" או "החוק"), הקובע כדלקמן:
"המחזיק במקלט טלוויזיה ישלם לרשות אגרה שנתית".
16. הנה כי כן, החוק מגדיר בצורה פשוטה מאוד מי נושא בנטל תשלום האגרה – "המחזיק במקלט טלוויזיה". למרות ההגדרה הפשוטה, בתי המשפט נדרשו לא פעם לפרש את מילות הסעיף.
17. כך, למשל, בע"א 1934/91 רשות השידור נ' שור, פ"ד נ(4) 856 (1997) קבע כבוד השופט אור:
"חוק רשות השידור מטיל חיוב באגרה על מי שמחזיק במקלט טלוויזיה. מבלי למצות, דומה כי המחוקק ביקש להטיל את החיוב באגרה על כל מי שמחזיק במכשיר טלוויזיה ועשוי ליהנות משידורי הטלוויזיה. על רקע זה ניתן להסביר את הוראות הפטור שבתקנות רשות השידורים (אגרות, פטורים, קנסות והצמדה), הקובעת כי לא תוטל אגרה אם מקלט הטלוויזיה 'מקולקל ואי-אפשר להשתמש בו, ובודק מוסמך מטעם הרשות אישר את הדבר' (תקנה 5(א)(6)). מהוראה זו עולה, כי הוכחה בדבר שלילת הפוטנציאל להנאה מן המכשיר תביא לגיבושו של פטור מן החיוב באגרה".
כאשר פניתי לרשות השידור, ביקשתי להזמין נציג מטעמם שיגיע לדירתי, על-מנת שיוכל לראות במו עיניו שאין מקלט טלוויזיה. יתרה מכך, אין אפילו חיבור לכבלים או ללווין.
בהמשך נקבע:
"עמדנו על כך, שהמבחן הקובע אם מתקן מסוים הוא מקלט טלוויזיה [...] הוא מבחן פונקציונאלי. מטבע הדברים, המבחן הפונקציונאלי אינו פועל בחלל ריק. יישומו מחייב הנחת תשתית עובדתית. אכן, אין די בקיומה של אפשרות תיאורטית לשילוב של מכשירים, אשר עשוי לשמש לפונקציה של קליטת שידורי טלוויזיה. לעניין זה אין די בהשערות [...] לצורך חיובו של אדם באגרה, על רשות השידור להניח תשתית ראייתית ממשית וקונקרטית, המעידה על כך שאמנם מדובר בשילוב בפועל של הרכיבים הנדונים לכלל שלמות פונקציונאלית המהווה מקלט טלוויזיה".
18. קל וחומר כאשר בענייננו אין מקלט כלל ועיקר. לעניין זה יפים דבריו של כבוד השופט אור בע"א 935/00 מדיק מדיה קורפוריישן בע"מ בכינוס נכסים נ' רשות השידור, פ"ד נו(2) 582, 593 (2002):
"[...] הקריטריון היחיד הקובע את בסיס החיוב באגרה הוא קריטריון ההחזקה במקלט. קריטריון זה מהווה את תנאי הסף לחיוב באגרת טלוויזיה. אין חבות באגרת טלוויזיה ללא החזקה במקלט".
19. מכאן נובע כי היכן שאין מקלט, אין שירות. היכן שאין שירות, אין אגרה. מסקנה זו מתיישבת עם ההיגיון הבריא, וגם עם קביעתו של כבוד השופט חשין בבג"ץ 5503/94 ל. סגל ואח' נ' יושב ראש הכנסת ואחר, פ"ד נא(4) 529, 557 (1997):
"אגרה משלמים בעבור שירות, ובאין שירות אין חובת אגרה".
20. בת"ק (י-ם) 4919/04 בן-ברוך נ' רשות השידור (פורסם בנבו, 16.2.2005) (להלן: "פרשת בן-ברוך") קבע כבוד השופט טננבוים:
"אין זה סוד שישנם חוגים לא מעטים של אזרחים שאינם מעוניינים בצפייה בטלוויזיה ונימוקיהם עימם. לבוא ולטוען כי הללו דווקא יצטרכו לשאת בעלות הטלוויזיה לה הם מתנגדים נראית בעייתית".
21. בפרשת בן-ברוך הנזכרת לעיל בוטלו, בסופו של דבר, העיקולים שהוטלו על התובע ואף נפסק לזכותו סכום של 500 ₪ בגין הטרדה, עוגמת הנפש שחווה והוצאות המשפט.
22. כאמור בסעיף 8, רשות השידור היא "רשות מנהלית". ככזו, עליה לנהוג בשוויון ובשקיפות, שכן נאמר לא פעם כי "זכות הציבור לדעת" (עע"מ 8282/02 הוצאת עיתון "הארץ" בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(1) 465 (2003)).
23. ישנן מספר חובות הנגזרות מעקרון השקיפות, ביניהן חובת "גילוי ופרסום". כפי שנקבע לא פעם – חובה זו מהווה "לב-ליבו" של העיקרון הנ"ל. חובת הגילוי פירושה מסירת מידע מפורט, המאפשר למקבל המידע להבין את נושא העניין, ולא מסירת המידע באופן כללי, מופשט או מקוטע – עד שאין הוא מאפשר ל"צרכן" המידע לעמוד על פרטי העניין. נכון לכתיבת שורות אלה, לא קיבלנו שום רסיס מידע התומך בהחלטה התמוהה של רשות השידור, מלבד אמירה לאקונית כי "לא יכול להיות שאתם לא מחזיקים טלוויזיה בבית".
24. לפיכך, אם הרשות טוענת כי בדירתי ברחוב החרצית בחולון ישנו מקלט טלוויזיה, עליה להוכיח זאת, שכן "המוציא מחברו – עליו הראיה". כמו כן, בסעיף 8 התייחסתי לשיחתי עם גלית, במהלכה התבשרתי כי יירשם פרוטוקול, אולם נתקלתי בסירוב חריף לקבלו. לפי עקרון השקיפות, זכותי המלאה לקבל את הפרוטוקול.
25. לאור כל האמור לעיל, הנכם מתבקשים:
א. לבטל את תשלום האגרה באופן מיידי, לרבות הקנסות וההצמדות הכרוכות באותה אגרה שגויה. נוצר מצב אבסורד – שהרי, בבעלותי שתי דירות. באחת, יש מקלט טלוויזיה; בשנייה – אין. "פשעתי" בכך שביקשתי לשלם אגרה בדירה שיש בה מקלט טלוויזיה, ולא לשלם בדירה שאין בה מקלט טלוויזיה.
ב. מכתב פורמאלי המאשר כי האגרה היחידה אותה אדרש לשלם הינה בגין מקלטי הטלוויזיה המצויים ברחוב מקווה ישראל 32 (חולון) בלבד; וכי בדירה ברחוב החרצית 22 (חולון) אין מקלט טלוויזיה. לפיכך, כל עוד לא יהיה מקלט טלוויזיה בדירה, לא יישלחו חיוביים עתידיים לכתובת זו.
ג. הפרוטוקול שגלית ערכה ביום 9.6.2010, וסירבה בכל תוקף לשלוח.
26. הריני להודיע שאם בתוך 30 ימים ממועד משלוח מכתב
|
| כספי |
סוג הנזק : |
|
|
|
|
