| ** איחורים קבועים ** |
נושא התלונה: |
| אזור תל אביב |
אזור: |
תיאור הבעיה:
רכבת ישראל – שלוות בוקר – 07:49
לפני חודש עברתי – ככל צעיר הסיים את שירותו הצבאי ואת טיולו במזרח – לעיר הגדולה ת"א. לפני שלושה שבועות התחלתי לעבוד בחברה נחמדה אשר משכנה באזור נתניה.
לפני שלושה שבועות הוגדרתי רשמית כלקוח קבוע של רכבת ישראל.
ביום הבוקר הראשון לעבודה קמתי שמח וטוב לב אחרי אחד הלילות הטובים שהיו לי בתקופה האחרונה. עכשיו, אני יודע שמבחינת הקורא המצוי המידע הזה לא מעניין במיוחד אבל בחרתי לציין את זה על מנת לתאר עד כמה הרס לי המקרה שלהלן את המומנטום של המצב רוח.
בקיצור, קמתי בבוקר ויצאתי עם חיוך (אחרי מקלחת וכוס קפה חמה ומרירה) לעבר תחנת הרכבת הקרובה לאזור מגוריי בכדי לעלות על הרכבת שתיקח אותי ליום עבודה פורה ומלמד. ראשון מיני רבים.
לקחתי את אופניי, דיוושתי לי ברחובות ת"א הנעימים (האמנם חמים בימים אלו אך עדיין נעימים) והגעתי לתחנה לא לפני שחייכתי להולכת רגל שעברה מולי והניצוץ בעיניה היה מהמיוחדים האלה שיש לאנשים מיוחדים כאלה. כמובן שלא שכחתי לקנות לי "בייגלה חם רק היום רק היום טרי טרי מהתנור".
עכשיו אני בחור מסודר שדואג לקנות את כרטיסי הרכבת שלו מבעוד מועד בכדי להימנע מלחצים מיותרים שיפגעו לי בשלוות הבוקר ההכרחית כל-כך בשביל המשך יום עבודה רגוע, כך שבידי החזקתי כרטיס רכבת טרי טרי חם חם מהתנור ומוכן לסריקה במכונה האוטומטית בכניסה לתחנת הרכבת.
ירדתי במדרגות, בדקתי את לוח הזמנים של הרכבות הקרובות וגיליתי שממש בעוד כחמש דקות, ליתר דיוק ב07:49, מגיעה רכבת פרברית שתיקח אותי צפונה. רק שתי תחנות אני צריך ואני יורד. עניין של חצי שעה גג כך שבשמונה וחצי אתייצב במשרדי מוכן ומזומן לכל צרה שלא תבוא.
מה זה מבסוט הייתי... וואלק, חמש דקות מתאים לי בול לרפרוף קצר באחד מעיתוני / חינמוני הבוקר הנפוצים לכל עבר בעת האחרונה. כעבור 5 דקות של קריאה מהנה הרמתי את ראשי לעבר לוח השעונים לראות האם השעון הביולוגי שלי עדיין עובד ואכן עובד. השעה 07:49. כלום. לא רכבת ולא אבטיח. שנייה אחת, בוודאי קרתה תקלה, אגש לשאול את עובד הרכבת המסתובב ברציף לפשר אי-הופעת הרכבת. ניגשתי. שאלתי. התשובה שקיבלתי (חיוך לא קיבלתי. אולי קצת רגשות אשמה וצביטה במצפון על כך שהטרדתי את מנוחתו עדן של העובד החרוץ): "אני נראה לך נהג קטר ?! אני רק מאבטח כאן ואני לא יודע מתי מגיעה הרכבת". אבל אדוני, למי אוכל לפנות ? והרי הינך לובש את מדי רכבת ישראל המכובדים והינך הגורם היחיד אליו ביכולתי לפנות. במבט קצר והזזת עיניו הצידה סימן לי המאבטח שאין עם מי לדבר. ניגשתי חזרה למקומי וישבתי בסבלנות, שוטף את עיניי בנערות תל אביביות צעירות ונאות.
כעבור עוד 10 דקות (והשעון הביולוגי שלי עדיין די מדוייק !), ב08:03 ליתר דיוק התריע כורז הרכבת בקול גדול: "אנו מתנצלים אך הרכבת הפרברית צפונה תאחר בכ-12 דקות" מה שהעלה חיוך על פניי מהסיבה הפשוטה כי 12 דקות כבר עברו חלפו להם מזמן ואם רק עכשיו נזכרו להודיע אז מתי לעזאזל היא תגיע... והנה הגיע ה"לעזאזל" הראשון. והרס לי את כל שלוות הבוקר. עוד לא לגמרי את כולה אבל בטח איזה חלק ממנה.
המשכתי לדפדף בעיתון, קניתי לי בקבוק שתייה קרה שיפיג את העצבים ההולכים ומצטברים והמתנתי. בשעה 08:10 הגיעה משאת נפשי, התגשמות משאלותיי, הגברת שבחלומותיי. הרכבת.
עליתי, ישבתי. לידי צווחו 4 מתבגרים בקול גדול ולידם צווחו 4 טלפונים של מתבגרים בקול גדול ככה שהתכנון להירגע בישיבה ברכבת ממוזגת ונעימה לא צלח. לא נורא בכלל כי שתי תחנות זה כל מה שאני צריך לספוג – כבר ציינתי.
אז תגידו – לא נורא. לא קרה כלום. גם אני אמרתי. הבעיה היא שמאז ועד היום, לאורך שלושה שבועות רצופים וכל יום הרכבת של 07:49 מת"א צפונה יוצאת באיחור של 10-15 דקות לפחות. וכל יום הכרוז מודיע שבשם רכבת ישראל הוא מתנצל. ובכל יום אין עם מי לדבר.
ואני אומר למה לא לשנות את השעה בלוח ? אז תרשמו 07:59 במקום 07:49 ובא לציון גואל. ותוסיפו אולי עוד קרון או שניים בבקרי ראשון וחמישי העמוסים לעייפה. והעסיקו אדם אשר ידע לתת תשובות לעוברים ושבים ברציפי הרכבת. ודאגו שיהיה אחראי למכונות השתייה שבולעות מטבעות שקלים ולא מחזירות.
והלכה לי שלוות הבוקר. ואין עם מי לדבר. אולי עם המאבטח...?
|
| ועוד מליון נזקים |
סוג הנזק : |
|
|
|
|
