תיאור הבעיה:
אני שולחת כאן חוות דעת כללית לא כדי להגיש תביעה או לדרוש משהו מבעלי המלון בית מימון, אלא לעורר את תשומת הלב של הנופש הישראלי לעמוד קצת על זכויותיו ואולי לגרום לכך שתרבות ההארחה בבתי מלון בארץ תכלול גם את נוחותו של המתארח המשלם. בשנים האחרונות פחתה תיירות החוץ לישראל ומרבית המלונות ברחבי הארץ נשענים על תיירות הפנים. לשם כך עורכים בתי המלון, אפילו היוקרתיים שבהם (למשל בים המלח ובאילת) מבצעים מוזלים כדי למשוך לקוחות. המחירים אמנם מוזלים (אך לא זולים בכלל) אבל על חשבון רמת השרות, האוכל, הניקיון והציוד שבחדרים. הגיע אולי הזמן שמסגרת כל שהיא, אולי גם האתר הזה- יתנו במה נרחבת לתגובות והערכות על בתי המלון, הפנסיונים והצימרים ברחבי הארץ. ההארחה התיירותית ירדה לשפל שלא היה כמותו ואני כתיירת פנים מתחילה להרגיש מנוצלת ו"פריירית" לחלוטין. כנראה שאין כל פיקוח מצד משרד התיירות על מה שנעשה במלונות בארץ. איש הישר בעיניו יעשה ואתה התייר המקומי או הזר קיים רק כדי לספק למקום הכנסה (מכובדת). אשר ל"בית מימון", נתקלתי בו לראשונה בשנת 2001 כשרציתי לבלות כמה ימים עם אם קשישה קשת תנועה ובעל חולה. המליצו על בית מימון. עברנו על פניו, ראינו מדריגות תלולות מהכביש לכניסה למלון. בכל זאת עליתי פנימה לשאול האם יש מעלית? לא, אין. לא בחוץ ולא בפנים. המשכנו הלאה ושכחנו מהמלון. לכן לא שמנו לב שאנחנו נופלים לידיו של אותו מלון כשהזמנו בטלפון חדר לזוג לשני לילות בשלהי יולי 2007. קיבלנו אישור ההזמנה, מנומס ומקצועי באי מייל כולל המחיר ומספר ההזמנה. עד כאן, יופי. המחיר אמנם יקר בהחלט. 1092 שקלים לחדר זוגי לשני לילות. משהו כמו מלון בדרגת 4 כוככבים. הזמנו חדר בקומה השלישית והאחרונה- אל הנוף. כשהגענו וזיהינו את המלון מ2001 כבר חששנו. ואכן- עדיין אין כל מעלית במלון הזה. במדינות מתוקנות שבהן חוקים המכריחים מקומות ציבוריים להתקין שרותים וכניסה למוגבלי תנועה- רק בגלל סעיף כזה לא היה ניתן רשיון הפעלה ומקום כזה היה נסגר מזמן. אבל בארץ למי איכפת? העלייה במדריגות התלולות לחדר מייגעת למדי לאנשים מבוגרים והיינו צריכים לתכנן היטב כל יציאה ושיבה לחדר. החדר עצמו גם הוא לא בדיוק מעורר השראה. רואים שהמקום עבר שיפוץ לא מזמן. אבל מרוב ריכוז בעיצוב שכחו את הדייר המשתמש. חדר האמבטיה פיצפון, אין מקום לזוז. אין מקום לתלות בגדים או מגבות. מניחים את המגבות הנקיות על צד אחד של יחידת הכיור ועליהן חתיכת סבון זעירה ומעטפה עם שמפו. זהו. אין איפוא להניח את הסבון לאחר השימוש בו כשהוא רטוב, אין איפוא להניח כלי רחצה וגילוח או לתלות את המגבות הרטובות. ראש המקלחת- (המעוצב) משום מה ענקי כל כך שאין מקום לתלות אותו והוא כבד ומגושם. כדי להצדיק את רמת המחיר הגבוה- יש בחדר מקרר אך לא הובטח לאיש שהוא גם יקרר. המשקאות נשארו מעט קרירים אבל לא יותר.יש גם טלוויזיה אבל איש לא מבטיח שאפשר גם לראות בה משהו. היא תלוייה על הקיר גבוה מדי, היא מיושנת, התמונה מעוותת ומטושטשת והצבעים עכורים. הריהוט צנוע, אין ניירת עם פרטים על שרותי המלון ומספרי טלפון או מידע על ערוצי הטלוויזיה. הניקיון- נו טוב, אין גבול לאפשרויות בתחום הזה. המיטה לעומת זאת דווקא טובה ונוחה. יש גם מזגן שעבד בסדר.לפחות זה. ויש גם חנייה בכניסה למלון. ארוחת הבוקר נסבלת למרות שגם כאן מורגשת התפשרות מה על חשבון היצע ואיכות. המקום המוצלח ביותר בכל "האסטבלישמנט" הזה הוא המרפסת הרחבה אל הנוף. היא מכוסה בצמחיה עבה, מוגנת היטב מפני השמש והחום, בריזה נעימה מהים ואפשר לבלות בה את כל היום. אך דא עקא שגם הציפורים אוהבות את הצמחייה הסבוכה מלמעלה, מתקבצות שם בהמוניהן ומנחיתות "תוצרת" משלהן לתוך הצלחות, ועל ראש היושבים במרפסת. יש אמנם חדר אוכל ממוזג אבל מי רוצה לשבת בפנים? הייתי מסכמת שאם כבר צריכים להתעכב בזכרון יעקב ליום או יומיים- אפשר אולי לסבול את בית מימון אך לבלות בו חופשת קיץ- לא ולא. כשקראתי את מכתבו של מר מילר משנת 2005 נדהמתי שדבר לא השתנה במלון הזה בכל השנים שהוא קיים ובשיחה עם תושבת זכרון וותיקה (בת זקונים לדור המיסדים) המקום הזה ידוע מזמן בקמצנותו.
|
